מסעדה אסייתית של השף אבי קונפורטי, או אם תרצו "מטבח האש של אבי קונפורטי". לוקח זמן להבין איך להגות את השם נכון, אבל כשמצליחים הוא מתגלגל מצויין על הלשון.
יש לי הרבה דברים להגיד על הטופולופומפו, טובים יותר וגם קצת פחות.
טוב מראה עיניים מטעימת הפה
נתחיל מהעיצוב. ברגע שתיכנסו לחלל המסעדה תיפגשו בעיצוב ייחודי ואלגנטי בגווני שחור, זהב וחום-עץ. בקומת הכניסה (יש שתי קומות, העליונה קטנה יותר) ישנו שולחן בר משותף ארוך ומרשים לאורך המסעדה. תוכלו לבחור בין ישיבה בשולחן בר או בשולחן רגיל, בספות, או בבר שעוצב בצורה אלגנטית ויפה עם המון כלי אידוי לדים סאם ויצא שונה ומיוחד.
מהתקרה תלויות מנורות גדולות ומרשימות בגווני זהב ומעין וילונות זהובים ממתכת. המראה הכולל שהתקבל הוא סופר אלגנטי!
למי שלא יודע, הטופולופומפו היא האמא של צפרה (או צפרה היא הבת של הטופולופומפו) והטופולופומפו ממותגת כיותר יוקרתית. הבעיה העיקרית (והדי גדולה בעייני) שמלווה לקשר המשפחתי הזה היא שיש מספר לא מבוטל של מנות שמוגשות בשתי המסעדות. אני לא מבינה אם זה חוסר בדימיון ובמעוף או שאין כבר מקום להמציא מחדש כי התפריטים של שתי המסעדות מאוד גדולים. חוץ ממנת הפמפקין סאקו-סאי שאני שבויה שלה, החפיפה המוגזמת בין השניים די מאכזבת אותי, למה יש שתי מסעדות אם הרבה מהאוכל כל כך דומה?... (והן מאוד קרובות אחת לשנייה במיקומן הפיזי).
שא-זו-רה, ביף טרטר, כרובית מושחרת ושרדונה קלו דה גת
קרפצ'יו סלק
שרימפס טאוס
בואו ניגש לשני הביקורים האחרונים שלי בטופולופומפו:
הגעתי לשולחן עבור שישה אנשים וקיבלנו שולחן גדול בקומה העליונה (שהייתה מאוד חשוכה). השולחן מיועד עבור שמונה אנשים ולכן לא מתאים בצורה טובה לשישה אנשים שמכסים רק שלוש צלעות ממנו. כמובן שזה פגע בכיף של הבילוי כי צריך לצעוק לאנשים שיושבים מולך בשולחן כדי שישמעו. מבאס מאוד, במיוחד שאין סיבה כי לא כל הגודל שלו נחוץ בשביל האוכל. ניסינו לעשות משהו בנידון מול מנהלי המסעדה, אך לא קיבלנו פתרון.
בפעם השנייה ישבנו בקומת הכניסה בשולחן מתאים לשישה אנשים והחוויה הייתה משמעותית טובה ונעימה יותר. (תאורה גם יותר נורמלית).
ומה בנוגע לאוכל?
צבעוניות בכל צלחת ואינסוף טעמים בביס. התפריט מגוון מאוד ואם תשאלו אותי אני אבחר בכמה שיותר מנות ראשונות ומנות ביניים. בין המנות האהובות עלי תמצאו:
כרובית מושחרת- סלט כרובית מצויין עם בצל ואורז פריך. הרוטב חמצמץ-חרפרף.
שא-זו-רה - הכרנו בספיישל בצפרה, מנה ב"הרכבה עצמית". תקבלו מגש מקסים ואותנטי עם כל המרכיבים השונים כמו עשבי תיבול שונים, פרי (שזיף), חסה ועוד כשהמרכיב העיקרי הוא פרגית קצוצה בתוך רשת אורז פריך (מטוגן קלות). תוכלו לעשות זו בצורה הקלאסית ולעטוף אותו בחסה, להוסיף עשבי תבלין שונים ולבסוף לתבול ברוטב. מנה אכן מאוד פריכה ועם זאת מעט קראנצ'ית. מעולה!
פמקין סאקו סאי - מנה מצויינת. זוג כיסוני טפיוקה עם דלעת צלויה, עוף וקשיו. המנה מאוד אסתטית עם 2 רטבים בצבעים עזים - כתום וירוק, הירוק יותר חריף. פרזנטציה מהממת. המנה קיימת גם בצפרה.
באן עגל בשבעה תבלינים - הבשר מדהים בעצמו וכל התוספות רק תורמות לחגיגה הזאת בפה. ואו! הזמנו עוד אחד אחרי שטעמנו את הביס הראשון.
באן פטריות זהב - באן צמחוני. מגיע עם ביצה רכה עם צהוב נוזלי. עסיסי!
ביף טרטר- מגיע בניחוחות כמהין וווסאבי עם חלמון. בהחלט מיוחד ואסתטי.
בעיניי העיקריות הרבה פחות כיפיות ומרשימות מהמנות הראשונות ושם הייחודיות של הטומפולופומפו נבלעת לי קצת. הן גם די כבדות בעיניי, הרבה רטבים (הרבה מידי אם תשאלו אותי). ככלל בחלקת העיקריות תפגשו מנות בשר, פירות ים, אטריות ודגים.
היו שתי בעיות מאוד מרגיזות בפעמיים שביקרתי.
בפעם הראשונה: הזמנו מנת דג שהייתה בספיישל מחוץ לתפריט. המנה אכן הייתה גדולה (ומאוד יפה), הטעם לא היה מיוחד ובטח לא כמו שציפינו אך הבעיה העיקרית היא שהיה בה יותר מידי רוטב. לצערינו גילינו את מחיר המנה רק בחשבון כי המלצר שכח כנראה לציין זאת. כמה נוח כשהמחיר הוא 229 ש"ח. לא לעניין, במיוחד שממילא במסעדה הזו לא יוצאים בזול.
בפעם השנייה: הזמנו בלק קוד ברוטב ערמונים. הנתח היה במשקל של 350 גרם (113 ש"ח ל-100 גרם. תעשו את החשבון) והמלצרית הסבירה שהוא מתאים לשיירינג של 3-4 אנשים.
בפועל קיבלנו מנה שהתאימה כעיקרית לאדם אחד. כל הטעם של הדג נבלע בקרם ערמונים שהשתלט על כל המנה והציף אותה לחלוטין (על אף שלא היה לקרם טעם של ערמונים). אפילו לא סיימנו את המנה! סופר מאכזב למנה כל כך יקרה עם הרבה ציפייה.
בלק קוד שוחה (ברוטב)
ובחזרה לדברים קצת יותר משמחים - קינוחים:
קיבלנו מעין כדורי שוקולד בהפתעה והמלצרית אמרה בחפזון "אכלו בפה סגור". מזל שכולם שמעו אותה כי זה קינוח שבהחלט בעייתי לאכול בפה פתוח. לא אגלה לכם כדי לא להרוס את ההפתעה.
בחרנו בקינוח שהיה פעם בתצורת ספיישל דומה בצפרה ומאוד אהבנו אותו - בעיקר שוקולד ופאקנים מסוכרים. קצת אבקת זהב והמנה כולה נראת כמו יצירת אומנות מודרנית.
קינוח נוסף, רענן, קייצי (ואינו חלבי) - גלידת "שלג". סורבה קרחי בטעמים טרופיים שהיה ממש מרענן ונחמד על הלשון. פרזנטציה לא לטעמי.
וקוקטייל נחמד או יין מעולם לא הזיקו.
לסיכום:
מחיר: יקר מאוד. המנות הזולות סביב 60 ש"ח, היקרות מעל 100 ש"ח (דגים במשקל וכו' מאוד יקרים, כמו כמובן מנת בלק קוד). אמנם התפנקנו בשולחן ל6 אנשים (עם מנת בלק קוד במחיר של 400 ש"ח ובקבוק יין במחיר של 330 ש"ח) אבל החשבון חצה את רף 2000 השקלים ובעיניי לא נתן תמורה הולמת לכסף.
שירות: בסדר גמור. שימו לב שאתם מבררים את המחירים למנות הספיישל שנאמרות בעל פה.
טעם: טעים ומיוחד (ראשונות וביניים).
רעש: היה סביר.
עיצוב: אלגנטי ומרשים.
מידת ניקיון: נקי מאוד.
הערות: מתאים לאירוע חגיגי. הזמינו מקום מראש. אם תשאלו אותי, צפרה יותר טעימה.